פסק-דין בתיק ע"פ 4875/11

השופט ס' ג'ובראן:

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 16.5.2011 (ת.פ 43782-03-10, כבוד השופט א' אליקים).

1.       נגד המשיב הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); תקיפת בן-זוג לפי סעיף 382+379(ב) לחוק העונשין; חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) + (ב) לחוק העונשין; פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 334 + 335 לחוק העונשין והיזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום, העבירות האמורות בוצעו על ידי המשיב כלפי מי שהייתה אז אשתו - וכיום היא גרושתו (להלן: המתלוננת). מכתב האישום עולה כי במהלך תקופת נישואיהם, איים המשיב על המתלוננת ותקף אותה מספר פעמים. בהזדמנות אחת, נטל המשיב סכין מטבח ואיים על המתלוננת תוך שהוא מחזיק בסכין ואומר לה כי יהרגה. בהזדמנות אחרת, לאחר שסירבה המתלוננת לקיים עמו יחסי אישות, החל המשיב להכותה בפניה ובגופה. בהמשך ניגש למטבח, הוציא גרזן לחיתוך בשר, התקרב לעברה תוך שהוא מאיים בפגיעה בה, הניף את הגרזן וניסה לפגוע בגופה בכוונה לגרום לה חבלה חמורה. בהמשך לכך התכופפה המתלוננת על מנת להגן על עצמה והגרזן ננעץ בתמונה שהייתה תלויה על הקיר. לאחר מכן היא נמלטה מן המקום. בשני מועדים נוספים, סטר המשיב בפניה של המתלוננת מספר פעמים. במועד נוסף, נטל המשיב מטאטא והכה באמצעותו את המתלוננת. כתוצאה מהמכה נפצעה בראשה, נפלה על הרצפה יחד עם בנם התינוק והחלה לדמם. כל זאת כאשר היא בשבוע התשיעי להריונה.

2.       ביום 4.10.2010 הרשיע בית המשפט המחוזי את המשיב בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום על יסוד הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון. בטרם נשמעו הטיעונים לעונש הורה בית המשפט על קבלת תסקיר מטעם שירות המבחן (להלן: התסקיר). בתסקיר צוין כי בפני שירות המבחן הודה המשיב מילולית בחלק מן העובדות המתוארות בכתב האישום, אך למעשה הכרתו ומודעותו לחומרת מעשיו מוגבלת. שירות המבחן נמנע מהמלצה טיפולית בעניינו של המשיב וציין כי "נדרשת ענישה הרתעתית בעלת גבולות חיצוניים שתבהיר לו את גבולות המותר והאסור".

3.       בנוסף לתסקיר, הוגש לבית המשפט תסקיר נפגעת עבירה בנוגע למתלוננת. ממנו עולה כי כתוצאה ממעשיו של המשיב נפגעה המתלוננת בראשה ונגרם לה חתך עמוק שבעקבותיו בוצעו מספר תפרים תחת הרדמה מקומית. עוד צוין כי עיקר הנזקים שנגרמו למתלוננת באים לידי ביטוי במישור הרגשי והנפשי וכי השלכותיהם על מהלך חייה בעתיד קשות.

4.       מסמך נוסף שהוגש בעניינו של המשיב - הפעם על ידי בא-כוחו, הוא חוות דעתו של עובד סוציאלי, לשעבר קצין מבחן, שערך עמו מספר פגישות טיפוליות (להלן: חוות הדעת הפרטית). חוות דעת זו מלמדת על הפנמת חומרת המעשים ועל גילויי חרטה ואחריות מצד המשיב. כן היא מלמדת כי המשיב מעוניין להשתלב בתהליך טיפולי על מנת להשתקם. יצוין כי המערערת התנגדה להגשת חוות הדעת הפרטית בהיותה חוות דעת מגמתית ובלתי מהימנה וזאת בעיקר בשל הפער בין התמונה המצטיירת ממנה לבין זו העולה מן התסקיר. בית המשפט החליט לקבל את חוות הדעת, בקובעו כי אין מניעה בנסיבות הללו מלהציג נתונים באמצעות חוות דעת פרטית. זאת בין היתר משום שהתסקיר נערך זמן רב לפני מועד הטיעונים לעונש ועקב כך לא נכללה בו התייחסות לתקופת המבחן הארוכה שבמהלכה שולב המשיב בקבוצה טיפולית.

5.       ביום 16.5.2011 גזר בית המשפט את דינו של המשיב. נקבע כי נסיבותיו האישיות של המשיב, אורח החיים הנורמטיבי שניהל עד לביצוע העבירות, עברו הפלילי הנקי וכן העובדה ששהה במעצר במשך שישה חודשים ובמעצר בית מלא במשך שמונה חודשים - מהווים נסיבות מקלות. בית המשפט שוכנע כי המשיב לוקח אחריות מלאה למעשיו ומצטער עליהם. כן ניתן משקל לחוות הדעת הפרטית שהוגשה מטעם המשיב; להשתתפותו בקבוצה טיפולית שסייעה לו להתמודד עם שינוי אורחות חייו ולעובדה כי נכון ליום מתן גזר הדין נפרדו דרכיו מדרכיה של המתלוננת לאחר שהשניים התגרשו. בית המשפט הדגיש כי מדובר באדם שמעד לראשונה בחייו, הודה בהזדמנות הראשונה, לקח אחריות על מעשיו ומעוניין להשתקם. מכאן העדיף את 'מידת הרחמים' על 'מידת הדין' וזאת על מנת לאפשר למשיב אפשרות להביא לתיקון דרכיו ולשיקומו. בנסיבות הללו הוטל עליו עונש של שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, שמונה חודשי מאסר מותנה, ופיצוי למתלוננת בסך של 10,000 ש"ח.

מכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

6.       המערערת טוענת כי העונש מקל ביותר וחורג באופן ניכר מרמת הענישה הראויה. כן היא טוענת, מדובר בעונש המעביר מסר חברתי שלילי ואינו תואם את חומרת המעשים שביצע המשיב. בתיקי אלימות במשפחה, לדבריה, כאשר אין מדובר באירוע יחיד אלא בשרשרת של אירועים שאינם מהווים "מעידה חד פעמית" אין מקום לתת משקל מכריע לנסיבותיו האישיות של הנאשם.

עוד לטענתה, האירוע החמור ביותר שמפורט בכתב האישום, בו הכה המשיב את המתלוננת עם מטאטא, נעדר מגזר הדין. כמו כן הודאתו של המשיב ניתנה רק לאחר חצי שנה מיום פתיחת משפטו ועל כן לא ניתן לזקוף לזכותו, כפי שעשה בית המשפט המחוזי, הודאה "בהזדמנות הראשונה". בית המשפט שגה לשיטתה, כאשר החליט לקבל את חוות הדעת הפרטית כמו שהיא ולכל הפחות שגה כאשר נתן לה משקל רב בהכרעתו. עוד שגה כאשר ייחס לנזק הנפשי שנגרם למתלוננת עוצמה פחותה לעניין העונש.

7.       המשיב טוען מנגד כי אין מקום להתערב בעונש שנגזר לו שכן הוא מאזן כראוי בין כלל השיקולים הרלוונטיים בעניינו. הוא מדגיש את עברו הנקי ואת הנסיבות הזוגיות והמשפחתיות המורכבות, לרבות מחלתם התורשתית של בניו, שעמדו ברקע עת ביצע את העבירות המיוחסות לו. המשיב מציין כי מאז גירושיו מהמתלוננת הוא נמנע מליצור עמה קשר ואף לא מבקר את ילדיו בשל כך. הוא מוסיף כי לאחרונה התחתן והחליט לפתוח דף חדש בחייו.

8.       מן התסקיר שהוגש לבית משפט זה מטעם שירות המבחן (להלן: התסקיר המשלים) עולה כי המשיב אכן השתתף בקבוצה טיפולית בתקופת המבחן. צוין, כי הוא למד להשתמש בקבוצה כגורם תומך וכי הפעם הוא נכון לקחת אחריות על מעשיו ואף הביע חרטה. עם זאת נאמר כי יכולתו לגבש מודעות עצמית נותרה ירודה ביחס למניעים ולדחפים שהביאו אותו לנהוג באלימות כלפי המתלוננת ועדיין ניכר אצלו קושי להכיר בחלקים התוקפניים של התנהגותו. שירות המבחן העריך כי המשיב פועל באופן טכני על מנת לצמצם את מידת הענישה כלפיו ועל כן, קיים לשיטתו סיכון להישנות העבירות בעתיד ואין נכונות אמיתית מצידו לקיים שינוי.

דיון והכרעה

9.        לאחר עיון בהודעת הערעור ובגזר דינו של בית המשפט המחוזי, וכן לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, החלטנו לקבל את הערעור ולהשית על המערער עונש של 18 חודשי מאסר בפועל, וזאת תחת המאסר לריצוי בעבודות שירות שנגזר לו, ולצד העונשים האחרים שיישארו על כנם.

10.      במקרה דנן מצאנו כי לאור חומרת העבירות ונסיבות ביצוען העונש חורג לקולה ממדיניות הענישה הראויה. הערכאה הדיונית לא נתנה די משקל לנתונים בעלי חשיבות ועל כן מצאנו כי המקרה מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בעונש שנגזר למשיב (ראו ע"פ 810/11 רועי שודגוקר בורגרקר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.5.2011) כפי שיובהר להלן.

11.      בית המשפט המחוזי העדיף את 'מידת הרחמים' על 'מידת הדין'. העדפה כזו ראויה לעיתים, ואין מקום לומר כי נפל פגם בה כשלעצמה. אכן, במסגרת שיקולי הענישה נדרש משקל נכבד לאינטרס השיקומי ובפרט לאפשרות להגשימו באמצעות עונש שיבוצע בעבודות שירות. שובו של אדם לחברה לאחר שעבר תהליך שיקומי מוצלח, בסופו של יום, עשוי במקרים רבים לשרת את האינטרס הציבורי, לצד האינטרס הפרטני של הנאשם, במידה העולה על התועלת המופקת מענישה מאחורי סורג ובריח.

           עם זאת, את ההחלטה לאפשר הליך שיקומי, בהינתן הסיכון שמטרתו לא תוגשם במידה מספקת, יש לאזן אל מול השיקולים האחרים, ובראשם שיקול הגמול. שיקול זה מתחזק כאשר אל מול הנאשם עומדת קורבן קונקרטי שנפגעה הן פיזית והן נפשית - כתוצאה ממעשיו. על חומרת עבירות שכאלה בנסיבות זוגיות - משפחתיות,  עמדנו בעבר:

"מעשי אלימות בתוך המשפחה נתפסים כבעלי חומרה מיוחדת במערכת האיסורים הפליליים העוסקים בעבירות אלימות. (...) יתר על כן, במסגרת המשפחה, מופעלת האלימות על פי רוב בידי החזק כלפי החלש. פערי הכוחות הם הגדולים כשמדובר באלימות כלפי קטינים או כלפי בת זוג; (...) לא אחת, קיימת תלות כלכלית ורגשית של בת הזוג המוכה בבן הזוג המכה, ותלות זו גם היא מקשה על חשיפת הפגיעה. גורמים אלה ואחרים בשילובם, משווים מימד מחמיר לעבירות אלימות במשפחה". (ע"פ 6758/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.10.2007))